דפים

יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

האמת הפנימית

"ככל שרחוקים מאמת פנימית אז מחשבות מתרוצצות כדי למצוא- ואין וודאות".
ימימה אביטל

ברגעים של חוסר וודאות, של דילמות או התלבטויות אנו מרגישים לכודים בתוך הרצון להקל על עצמנו, רוצים להזיז מעצמנו את המעמסה באמצעות בריחה למקומות המתרחקים מהתמודדות עם הקול הפנימי שבנו, מהתבוננות באמת הפנימית. המחשבות נודדות לכיוונים שונים והדעת מתפזרת.

נסיונות שווא לחפש תשובות אצל האחר, באמצעות חיקוי או השוואה יתגלו תמיד כמחלישים את מצבנו. אנו מנסים למצוא פתרון קל, להבין במהירות, לקבל תשובות מבחוץ, למצוא קיצורי דרך- אולם ללא הועיל, אין אפשרות להשיג וודאות ע"י חיפוש חיצוני.
יתרה מזאת, החיקוי מרחיק אותנו מעצמנו, ממהותנו, מהדרך הייחודית והמדוייקת לנו. ההשוואה, עלולה להביא אותנו למקום של שיפוט וביקורת עצמית הרסנית על מי שאנחנו.

רק אנחנו יודעים את עצמנו. היכולת לבחון מה בדיוק אני מרגישה עכשיו היא הדרך הנכונה להתקרב לעצמי, הטיפול הנכון בי הוא להסכים לקבל את מה שאני מרגישה כעת. להזכר שהנושא הוא לא מישהו אחר אלא רק אני עצמי.
כשאנחנו קשובים לליבנו, רגע החזרה לעצמנו הוא רגע ההתחזקות, הוא שורש הוודאות.

הדגש הוא על היכולת לתת לעצמנו את החיבוק לו אנו כה זקוקים, לאפשר לעצמנו לחוות, לתת לעצמנו רגש טוב שיכול להוביל אז לנתינה מעשית. הנתינה לעצמנו בדר"כ נמצאת בחסר אבל היא נלמדת באמצעות הקשבה פנימית, מבלי לברוח לחיצוני.

המטרה היא ליצור אינטימיות עם עצמי. באינטימיות אמיתית, אין שותפים- אין אף גורם חיצוני המשפיע על היחסים, אין השפעה סביבתית, אין ריצוי, יש כנות ויש מקום להשמעת הקול הפנימי בלבד. המקום של אינטימיות עם עצמנו מאפשר לנו להקשיב לרצונותינו הכמוסים, לחבק את מי שאנחנו ובעיקר- לכבד את המקום שבו אנו נמצאים ללא כל שיפוט, בחמלה גדולה.


יום ראשון, 3 באוקטובר 2010

היום שאחרי החגים


אחרי שבירכנו, איחלנו, התפללנו, קיוונו, ניקינו, צמנו, חתמנו, טיילנו, אכלנו, בורכנו והאמנו...
הגיע היום שאחרי החגים.

בפתחה של שנה חדשה אנחנו מברכים ומאחלים, מקווים לטוב, רוצים לסגור את הישן מאחורינו, הכל נראה פתוח וכל הטוב הוא אפשרי וזמין עבורנו.
המילים הנאמרות מעומק הלב, ממלאות אותנו בתחושות של יחד ושל אהבה, תקוות חדשות להגשמת הברכות ממלאות אותנו תחושת שמחה ואפשרות לשינוי.
זה זמן קוסמי שבו שערי שמיים פתוחים לאנרגיה של הטהרות, להתחלות חדשות ולבשורת התקווה.

ומה איתנו ביום שאחרי?
לפעמים נדמה כאילו ביום ש"אחרי", רגע אחרי שחוזרים לשגרה- נמחק הכל. כל התכניות למימוש הברכות, כל הפתיחות להגשמת החלומות, כל חדוות היצירה של תחושת ההתחדשות- הכל כמו דוהה...
מדוע אנחנו כל כך ממהרים לחזור לשגרה הזאת, האם זאת כדי להגן עלינו מפני הפעולה המתבקשת לקראת השינוי לו ייחלנו??
האם לא באמת באמת האמנו שבורכנו בברכות הלב?

לעיתים אנחנו רוצים שהכל יהיה שונה אבל לא תמיד מוכנים לעשות שינוי.
זה נדמה כאילו הזמן החדש יביא עימו הזדמנויות חדשות, כאילו משהו מבחוץ יגרום להכל להיות אחרת.
אבל זה רק אנחנו שקובעים לנו את נקודות הזמן, שהרי כל רגע הוא התחלה חדשה, מדוע שלא נברך אותו?

כדי לא להיות כמו הסיפור על האדם שרוצה לזכות בהגרלה אך אינו טורח למלא את הטופס, צריכים אנו למלא את נתיבי חיינו באור לו אנו מייחלים, לפתוח את המסלול לשינוי, להגשמת הברכות במחשבה, בפעולה, ברגש.
מה אתם מוכנים לעשות כדי להגשים את הברכות שלכם?

כמה כוח יש בברכה, כמה עוצמה יש באהבה.
אל לנו להתייחס לברכות שקיבלנו בזמן כה מקודש בבחינת היו הבל פה, הן באו ממקום של אור, מאמונה של הטבה.
הזכרו בברכות שבירכו אתכם יקיריכם, חישבו על הברכות שהענקתם אתם לאחרים והסכימו בכל יום לעשות משהו אחד כדי לאפשר להן להתגשם.
עשו רשימות, בחרו מעשים, כוונו מחשבה, שנו דפוסים.
טלו אחריות על האפשרות להגשמת הברכות, היו פעילים ביישומן.
נשאל את עצמנו בכל יום מחדש- מה אעשה היום כדי לאהוב? איך אפעל כדי להרגיש מאושר? איך אתרום לבריאות שלי? כיצד אגשים היום שפע בחיי?

זכרו, הברכות אותן ברכנו, הברכות בהן בורכנו, ממשיכות לפעום בנו, מצפות להתגשם, כל יום מחדש בכל ימות השנה.
במו ידינו נגשים את איחולינו, נפתח לטוב, אם רק נסכים להפוך את הברכה לשגרה ואת האהבה לדרך חיים...

זה אפשרי. זה נכון תמיד. גם אחרי החגים.

יום חמישי, 30 בספטמבר 2010

לחלום

אותי מעולם לא לימדו לחלום.
ההיפך, בעיני הסובבים אותי החלימה היתה מיותרת, בזויה. 
אני את חלומותיי חלמתי בסתר, בלי שאף אחד ידע וחייתי אותם רק עם עצמי בעולם דימיוני שמעולם לא העזתי להגשים.

ברבות השנים רציתי לחיות את חלומותיי הטובים אבל החלומות הרעים העיבו. ובעיקר, הבנתי שאת החלומות ה"טובים" יש להגשים וב"רעים" יש להילחם. בתקופות שונות חלמתי חלומות שהיו רק "רעים" והיו גם המון חלומות שנראו לי טובים מאוד- מעולים אפילו, אבל בסוף הגיע אותו חלום רע שהפך את הקערה על פיה והראה את החלום הטוב כרע מאוד. 
התחלתי לחלום בזהירות...  
התחלתי לבדוק טוב טוב.
בעיקר את המציאות.
מה אמיתי, מה מזויף.
ככה לבסוף מצאתי את עצמי מפסיקה לחלום.
חיה "רגיל".
במילים אחרות- חיה ליד....
במילים בוטות- לא באמת חיה. רק נזהרת. 

עברו עוד שנים. ניצנים של תובנות החלו לפרוח. ליבי שאף החוצה, למקום בו אפשר להגשים. תחושה של עוצמה, של יכולת וכוח פנימי תפסה מקום של ספק. הסתבר לי שאנשי החלומות לא באמת יכולים להפסיק לחלום.  שיש חלומות שנועדו להתקיים בתוכנו, למרות הכל. שמותר לרצות, מותר לשאוף, אפשר להגיע. אם רק נעיז, אם רק לא נסגור.
אחרי זמנים של חיים בזהירות, מה שלמדתי עם עצמי היה שלא באמת יש חלום "טוב" ולא באמת יש חלום "רע". אלו החיים עצמם ואני היא זו שמקטלגת אותם לטוב ורע.  הכל פרשנויות בתוכי, מגבלות של מחשבה, סגירות של הגיון, מחסומים של חששות.
מצאתי שפשוט במקום להפסיק לחלום, אפשר רק להפסיק לשפוט.... 
להפסיק לקטלג, להפסיק לבקר, בעיקר את עצמנו. להפסיק לחשוב רק על מה שאפשרי ולתת לבלתי אפשרי הזדמנות להתממש לתוך חיינו, בלי פחד.
ואנחנו, אנחנו הם אלו שבוראים את המציאות שלנו, בדיוק זאת שהתחילה פעם בחלום, ברצון כמוס לפרוץ את הגבולות של עצמנו, של מציאות קיימת.

אני יודעת שלאנשי החלום יש את הכוח להתמודד עם כל מציאות. אני יודעת שאנחנו יכולים להפוך את החלום לחיים ה"רגילים" שלנו. 
החלום שמשחרר אותנו מכבלים של עצמנו, ממגבלות של "יש" הישר לתוך הרצונות שלנו, ההגשמה של עצמנו, כי דווקא ממה ש"אין" ניצור את המציאות שאותה חלמנו.
אפשר להתעורר מהמציאות- ישר לתוך החיבוק של החלום.
 

אל תזהרו, תחלמו...........