אותי מעולם לא לימדו לחלום.
ההיפך, בעיני הסובבים אותי החלימה היתה מיותרת, בזויה.
אני את חלומותיי חלמתי בסתר, בלי שאף אחד ידע וחייתי אותם רק עם עצמי בעולם דימיוני שמעולם לא העזתי להגשים.
ברבות השנים רציתי לחיות את חלומותיי הטובים אבל החלומות הרעים העיבו. ובעיקר, הבנתי שאת החלומות ה"טובים" יש להגשים וב"רעים" יש להילחם. בתקופות שונות חלמתי חלומות שהיו רק "רעים" והיו גם המון חלומות שנראו לי טובים מאוד- מעולים אפילו, אבל בסוף הגיע אותו חלום רע שהפך את הקערה על פיה והראה את החלום הטוב כרע מאוד.
התחלתי לחלום בזהירות...
התחלתי לבדוק טוב טוב.
בעיקר את המציאות.
מה אמיתי, מה מזויף.
ככה לבסוף מצאתי את עצמי מפסיקה לחלום.
חיה "רגיל".
במילים אחרות- חיה ליד....
במילים בוטות- לא באמת חיה. רק נזהרת.
עברו עוד שנים. ניצנים של תובנות החלו לפרוח. ליבי שאף החוצה, למקום בו אפשר להגשים. תחושה של עוצמה, של יכולת וכוח פנימי תפסה מקום של ספק. הסתבר לי שאנשי החלומות לא באמת יכולים להפסיק לחלום. שיש חלומות שנועדו להתקיים בתוכנו, למרות הכל. שמותר לרצות, מותר לשאוף, אפשר להגיע. אם רק נעיז, אם רק לא נסגור.
אחרי זמנים של חיים בזהירות, מה שלמדתי עם עצמי היה שלא באמת יש חלום "טוב" ולא באמת יש חלום "רע". אלו החיים עצמם ואני היא זו שמקטלגת אותם לטוב ורע. הכל פרשנויות בתוכי, מגבלות של מחשבה, סגירות של הגיון, מחסומים של חששות.
מצאתי שפשוט במקום להפסיק לחלום, אפשר רק להפסיק לשפוט....
להפסיק לקטלג, להפסיק לבקר, בעיקר את עצמנו. להפסיק לחשוב רק על מה שאפשרי ולתת לבלתי אפשרי הזדמנות להתממש לתוך חיינו, בלי פחד.
ואנחנו, אנחנו הם אלו שבוראים את המציאות שלנו, בדיוק זאת שהתחילה פעם בחלום, ברצון כמוס לפרוץ את הגבולות של עצמנו, של מציאות קיימת.
אני יודעת שלאנשי החלום יש את הכוח להתמודד עם כל מציאות. אני יודעת שאנחנו יכולים להפוך את החלום לחיים ה"רגילים" שלנו.
החלום שמשחרר אותנו מכבלים של עצמנו, ממגבלות של "יש" הישר לתוך הרצונות שלנו, ההגשמה של עצמנו, כי דווקא ממה ש"אין" ניצור את המציאות שאותה חלמנו.
אפשר להתעורר מהמציאות- ישר לתוך החיבוק של החלום.
אל תזהרו, תחלמו...........
ההיפך, בעיני הסובבים אותי החלימה היתה מיותרת, בזויה.
אני את חלומותיי חלמתי בסתר, בלי שאף אחד ידע וחייתי אותם רק עם עצמי בעולם דימיוני שמעולם לא העזתי להגשים.
ברבות השנים רציתי לחיות את חלומותיי הטובים אבל החלומות הרעים העיבו. ובעיקר, הבנתי שאת החלומות ה"טובים" יש להגשים וב"רעים" יש להילחם. בתקופות שונות חלמתי חלומות שהיו רק "רעים" והיו גם המון חלומות שנראו לי טובים מאוד- מעולים אפילו, אבל בסוף הגיע אותו חלום רע שהפך את הקערה על פיה והראה את החלום הטוב כרע מאוד.
התחלתי לחלום בזהירות...
התחלתי לבדוק טוב טוב.
בעיקר את המציאות.
מה אמיתי, מה מזויף.
ככה לבסוף מצאתי את עצמי מפסיקה לחלום.
חיה "רגיל".
במילים אחרות- חיה ליד....
במילים בוטות- לא באמת חיה. רק נזהרת.
עברו עוד שנים. ניצנים של תובנות החלו לפרוח. ליבי שאף החוצה, למקום בו אפשר להגשים. תחושה של עוצמה, של יכולת וכוח פנימי תפסה מקום של ספק. הסתבר לי שאנשי החלומות לא באמת יכולים להפסיק לחלום. שיש חלומות שנועדו להתקיים בתוכנו, למרות הכל. שמותר לרצות, מותר לשאוף, אפשר להגיע. אם רק נעיז, אם רק לא נסגור.
אחרי זמנים של חיים בזהירות, מה שלמדתי עם עצמי היה שלא באמת יש חלום "טוב" ולא באמת יש חלום "רע". אלו החיים עצמם ואני היא זו שמקטלגת אותם לטוב ורע. הכל פרשנויות בתוכי, מגבלות של מחשבה, סגירות של הגיון, מחסומים של חששות.
מצאתי שפשוט במקום להפסיק לחלום, אפשר רק להפסיק לשפוט....
להפסיק לקטלג, להפסיק לבקר, בעיקר את עצמנו. להפסיק לחשוב רק על מה שאפשרי ולתת לבלתי אפשרי הזדמנות להתממש לתוך חיינו, בלי פחד.
ואנחנו, אנחנו הם אלו שבוראים את המציאות שלנו, בדיוק זאת שהתחילה פעם בחלום, ברצון כמוס לפרוץ את הגבולות של עצמנו, של מציאות קיימת.
אני יודעת שלאנשי החלום יש את הכוח להתמודד עם כל מציאות. אני יודעת שאנחנו יכולים להפוך את החלום לחיים ה"רגילים" שלנו.
החלום שמשחרר אותנו מכבלים של עצמנו, ממגבלות של "יש" הישר לתוך הרצונות שלנו, ההגשמה של עצמנו, כי דווקא ממה ש"אין" ניצור את המציאות שאותה חלמנו.
אפשר להתעורר מהמציאות- ישר לתוך החיבוק של החלום.
אל תזהרו, תחלמו...........
